דור רביעי על חולין קל״ו א:ג׳

3 ע״ש גמר׳ והתנן הלוקח גז צאן עו״כ פטור מרה״ג, הא צאנו לגזוז חייב ופרש״י ז״ל דהלוקח גז קודם שגזזה פטור, אבל לקח העדר כולו אע״פ שגדלה הגיזה אצל עכו״ם חייב, אבל הרמב״ם ז״ל אינו מפרש כן אלא מתניתן בלקח הגיזה אחר שגזזן עכו״ם הוא דפטור, אבל לוקח הצאן כדי לגזזן אע״פ שחוזרין הצאן לעכו״ם אחר הגזיזה חייב עיי״ש. והנה גם רש״י ז״ל לקמן סוף פרקן הוכרח לפרש דרק עד שגזזה מכר לו הצאן ואח״כ חוזרת לבעליה ומ״מ בלוקח גז צאנו מפרש דאפילו עד שלא גזזה ולקחה לגזוז דפטור. וקשה מאד לחלק בין הני שני אופני המכירה, כיון דבשניהם אין גוף הצאן קנוי ללוקח עולמית, רק עד אחר הגזיזה ובשניהם קנויים לו כדי לגזזן דהיינו שלא יוכל המוכר לעכב הגזיזה מפני כחשי דצאן, ולומר ללוקח שימתין עד שישחט הצאן. אבל לדעת הרמב״ם מובן היטב החילוק דבלוקח גז צאנו אחר שגזזן אין לו שום שייכות עם הצאן, אבל לקח כדי לגזזן הרי הצאן משועבד לו לגזיזה ומקרי גז צאנך, אלא דלפי פירושו עיקר הדין דמתניתין הוא משנה שא״צ דמהיכי תיתי הוו״א דמי שלקח גיזה תלושה מן העכו״ם יהי׳ חייב ברה״ג, אבל גם לפירושו צ״ל דלקח הגיזה מן העכו״ם קודם שגזזה אלאחר גזיזה דהיינו שהעכו״ם ימסרם לאחר גזיזה והוו״א דרק שליחותי׳ דלוקח קעבד, והוו״ל גם כאן הצאן משועבד ללוקח לגזיזה קמ״ל דלא ודו״ק.

4 ודע דקושי׳ התוס׳ דלקמן ע״ב ד״ה שהמתנות נוהגות, דליתני נמי הא דלקח גז צאנו דפטור, בין חומרי דזרוע והלוה״ק לרה״ג. לפירוש הרמב״ם לק״מ ודו״ק.